לא ייאמן שעברה כבר שנה שאת לא פה.
שנה שלמה, 52 שבועות, 365 ימים, 21,900 דקות שאת לא פה.
שנה שלמה, שאני לא יכולה להתקשר אלייך בדרך הביתה בשביל לשאול מה קורה.
שנה שלמה, שאנחנו לא שולחות אחת לשנייה פריטים יפים מאדיקט/איתי ברנד.
שנה שלמה, שאנחנו לא מתכננות לנו דייט כיפי במקום טעים.
שנה שלמה, שאני לא שומעת ״דווון דוןןןןןןןןן״ מלווה בחיבוק.
שנה שלמה, שלא הרחתי את ריח שלך. שלא שמעתי את הצחוק שלך. שלא הרגשתי את החיבוק שלך.
שנה שלמה, שאני מסתובבת בעולם בלי החברה הכי טובה שלי, היחידה שיודעת עליי הכל. האדם שגורם לי להרגיש הכי בבית ולא משנה מה עובר עליי בכלל. העוגן שלי.
אומרים שהחיים חזקים מהכל. וזה נכון.
אבל הכאב, אוי הכאב. הוא גם לא חלש בכלל.
אני כל כך מתגעגעת אלייך תותי אהובה שלי.
לכל היותך. ללב הטהור, לעיניים היפות, לחיוך ההורס, לתלתלים המושלמים, לאינטיליגנציה, לבגרות, לעצות, לגרסא הסופר סופר סופר משופרת שלי.
מאז שהלכת יש בי עצבות כזאת שלא עוברת.
שכנראה לא תעבור לעולם.
את בכל טיפת דם בגוף שלי תותי, בכל חלקיק אוויר שנכנס לי לריאות.
ההבנה שהלכת ושלא תחזרי, שזה כל כך סופי. קשה מנשוא.
תשמרי עלינו מלמעלה תותי.
עליי, על כל המשפחה, על מולמול שכל כך אהבת.
ותבואי לבקר אותי בחלום, טוב?
אוהבת אותך לנצח ותמיד תמיד פה בשבילך.
