כשפגשתי את ניב, הדברים הראשונים ששמעתי ממנו היו על סתו ועדן (ויולי כמובן).
בעיניים מלאות בגאווה הוא סיפר על סתו, העלה אותה בכל מיני שיחות בכל מיני הקשרים, תמיד בחיוך. אני זוכרת שישבתי והקשבתי לו, וחשבתי לעצמי איזה מן אחות היא סתו, אם ניב ככה מספר עליה בעיניים נוצצות, בטח היא עושה משהו טוב, בטוח שהיא מיוחדת.
עם הזמן, המשכתי לשמוע כל הזמן על סתו ועדן. על הבילויי אחים, הארוחות ביחד, משהו בקשר ביניהם תמיד העלה לי חיוך. קשר אחים כל כך חזק וטוב, כיפי חברי ואוהב. חיכיתי כבר להכיר אותן, האחיות שניב לא מפסיק לדבר עליהן בהערצה וגאווה.
הפעם הראשונה שפגשתי את סתו, היתה כשהסעתי אותה ואת ניב לנתב״ג לטיסה שלהם ללונדון. היה מאוחר בלילה, אני נהגתי ניב ליידי וסתו ישבה מאחורה. כל הנסיעה דיברנו וצחקנו והכל הרגיש טבעי כאילו אנחנו מכירות מאז ומתמיד. חשבתי לעצמי איזה מדהימה, אנחנו נהיה חברות כל כך טובות.
בארוחת שישי אצל עדן, ניב הקריא לנו שאלות מהפסיכומטרי, מייקי ואורן ניסו לפתור, ואנחנו דיברנו על שמלות. את אמרת לי איזה שמלה אני צריכה ללבוש לחתונה שלך, ניב בכלל עוד לא הזמין אותי באופן רשמי לחתונה, ואת בלי לומר יותר מידי לקחת אותי כחלק מהמשפחה וגרמת לי להרגיש שייכת. מאז אותו שישי, דמיינתי את כולנו בחתונה שלך, רוקדים אוהבים וצוחקים ביחד.
כל סופש שהיית מגיעה לביאליק, הרגשתי שיש לך איזה כוח על ואיכשהו את מספיקה כל כך הרבה דברים ב48 שעות. לבשל ארוחת שישי שלמה ולדאוג שלכל אחד יש בדיוק את מה שהוא אוהב, לצאת עם פייר לטייל ולרוץ בחוץ, להספיק ללכת ללפחות עגלת קפה אחת ועוד איזה בית קפה אחד או שניים, להספיק להיות עם המשפחה ועם חברים מפה וחברים משם, כאילו לא ישבת לרגע אחד ועדיין היית כל כך נוכחת.
הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה קצרה מידיי. באת ליום בביאליק, לחפש נעליים לחתונה והלכתן את ורויטל ליום שופינג בגושן. איך שחזרתן אני כבר מיהרתי לרכבת אז התחבקנו ויצאתי עם ניב לרכבת.
היה משהו מיוחד בחיבוקים שלך, מלאי התלתלים הכי יפים שראיתי, עם כל כך הרבה אנרגיות וחום ואהבה.
אני חושבת עלייך כל כך הרבה, בכל הרגעים, מכל הסוגים. כשאנחנו מגיעים ליולי אני רק חושבת איזה דודה מושלמת היית, איך היית מקרקרת סביבה ומפנקת וצוחקת, בטח כשהיית מגיעה היא לא היתה סופרת את ״אוני ונימ״, רק אותך היא היתה רוצה, ובטח ניב היה מנסה לנצח אותך בלקבל תשומת לב מיולי ובטוח שלא היה לו סיכוי מולך, איך הוא היה מציק לך כששוב יולי צועקת לו- דיי נימ ורצה אלייך.
את באמת חסרה בכל רגע. בכל ארוחה משפחתית, בכל חג בכל אירוע ובעיקר ברגעים היום-יומיים, הרגעים האגביים שפתאום נופלת ההבנה שאת באמת לא פה יותר. איך תמיד הצלחת לחשוב על כולם ולהיות כל כך נוכחת גם כשזה ברקע, לדבר עם ניב כל הנסיעה לפסיכומטרי כדי שלא יהיה בלחץ, להגיד לו- אחשלווווו, וברגע אחד הכל נרגע, כאילו עטפת מרחוק באנרגיות שלך. את חסרה בכל ביקור אקראי במרפאה שהראש ישר חושב איזה רופאה מדהימה היית, איך כולנו בלי לחשוב פעמיים היינו מפקידים את החיים שלנו בידיים שלך בביטחון מוחלט וידיעה שאנחנו בידיים הכי טובות שאפשר. את חסרה בכל ביקור במאפייה שיש בה מאפים ללא גלוטן, וישר רוצים לשלוח לך ולקנות לך. את חסרה בשיחות על תל אביב, על אוכל ומסעדות והמלצות שתמיד היו לך לכל מקום. אין כואב יותר מהרגעים האלה, שלרגע קטן את כאילו פה.
העולם באמת הפסיד אותך באותו יום נורא. כולנו הפסדנו אותך, ואת כל מי שיכולת להיות.
אני כואבת את כל מה שיכולנו להיות, את כל הרגעים שפספסנו ביחד, את העתיד הארוך ביחד. אני חושבת עלייך כל הזמן, ומתגעגעת אלייך בכל רגע,
רוני של ניב
