11 בדצמבר,
היום השלישי שלי ושל סתו בלונדון, כל הימים עד היום בהירים יחסית, קפוא בטירוף עם מינוס מעלות אבל די שמשי. בבוקר הלכנו לארמון לראות חילופי משמרות, בדרך על הדשא מן שכבה לבנה ספק שלג ספק ברד משהו לא ברור. מי חשב בכלל על שלג? אמרנו לעצמנו שזה בטח סתם כמו טל מהלילה. האמת היא שאני יכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים בהם הייתי במקום מושלג. אחרי החילופים הלכנו לבר של הארי פוטר, אני וסתו יושבים ומכינים שיקויי קוטקטייל עם שרביט וגלימה. אם הייתם שואלים אותי בחיים לא הייתי הולך לשם, אבל האהבה של סתו להארי פוטר לא נתנה לי שום סיכוי להימלט. לסיום הערב הלכנו להצגה ״פרוזן״. סתו ממש התלהבה וחיכתה שנגיע להצגה.
עזבו את זה שחצי ממנה היא לא ראתה. סתו הייתה צליאקית, ואמנם בארץ היא הקפידה אבל בלונדון החליטה להתפרע. כנראה שתתה קוקטייל שמכיל גלוטן ורוב ההצגה התעסקה בכלל בכאב בטן.
כשנגמרת ההצגה יורד באולם שלג מלאכותי, לסרט ״פרוזן״. ברגע שאני וסתו יוצאים מהאולם לרחוב, ראינו שגם בחוץ יורד שלג. כולם ברחוב מופתעים ומתרגשים מהשלג המפתיע ואני זורק חצי בצחוק חצי מתכוון לסתו: ״תגידי זה חלק מהמופע? כמו שהיה עכשיו בפנים? או שזה אמיתי?״
מאותו רגע התחלנו להסתובב ברחובות מאושרים ומחייכים כאילו זו הפעם הראשונה שראינו שלג. הזיכרון הזה, הוא אחד הזכורים שלי מהטיול הזה. שלי ושלה. הזמן איכות הכי גדול ואיכותי שהיה לי איתה. רגעים שאקח איתי לנצח.
הקעקוע הזה יזכיר לי תמיד את הרגעים האלה, אותם רגעים קטנים של אושר בימים אופטימיים שרחוקים שנות אור מהימים של היום.
לנצח אולף שעונד סטטוסקופ, לנצח לונדון עם סתו, לנצח סתו.
