יום שני ה8/5. בבוקר עוד דיברת עם אמא בוידאו ואני מסתכל מהצד, מציק כמו תמיד. מי ידע שזאת תהיה הפעם האחרונה שאציק לך. בערב היה יום חג מבחינתי, מכבי חיפה נגד היריבה הגדולה מתל אביב, פוטנציאל למשחק האליפות. מי ידע שמשמחה כזאת גדולה, יכול להגיע עצב כזה עצום. כבר שנים שאני ואבא מנויים ומכורים למכבי חיפה. מבחינתי הכל התחיל כששני הוריו ואחותו של אבא נפטרו. לפני זה אני ואבא היינו הולכים לסרט ומסעדה, "אב ובנו" היינו קוראים לזה. מאז מכבי החליפה את הבילוי הקבוע. מי חשב שדווקא במקום הזה, מקום שנותן כל כך הרבה אושר, נקבל את תחילתה של הבשורה הרעה ביותר שאפשר לחלום. ולא, הבשורה היא לא אובדן האליפות או הפסד בדרבי. אני ואבא מגיעים מוקדם וחונים, אני שותה כמה בירות, ובראש המשפט של אמא "למה אתה צריך לשתות בירה כדי ליהנות", אף אחד במשפחה לא הבין למה, חוץ מסתו שתמיד באה להגנתי. המשחק מתחיל, 1-0 תל אביב, באותו הרגע מרגיש כמו סיוט, אבל כמה שעות אחרי זה, להתבאס בגלל זה מרגיש כמו בדיחה. ה1-1 מגיע בדקה ה38' אושר עילאי. אני ואבא מתחבקים ומאושרים עד השמיים. אותו חיבוק היה כמה שעות לאחר מכן, מסיבה שונה לגמרי.
במחצית אני ואבא אוכלים קסטה, מפטפטים עם האנשים הקבועים הכל הולך כרגיל. באותו זמן סתו ומייק בחופשה ביוון נרגעים מהשגרה ומכל ההכנות לחתונה. רגע לפני שחוזרים למקומות, כבר מחכים לגול נוסף של מכבי חיפה- הפלאפון מצלצל. זה מייק ארוסה של סתו מתקשר בשיחה רגילה. אבא ישר הבין שמשהו לא בסדר, הרי מי מתקשר מחו"ל לא מהוואטספ?. אני תמים חושב בראשי 'בטח הם נמצאים באיזו חנות רוצים לרכוש לאבא איזו חולצה או כובע כמנהג המסורת'. גם ההודעה "דחוף" שהגיעה ממייק לא הורידה את תחושת האופוריה מהמשחק שהייתה בתוכי, בכל זאת במקום להיכנס למגרש יצאנו החוצה לבצע את שיחת הטלפון. "אבי, הייתה תאונה המצב לא טוב" מייק אומר ואני ואבא מסתכלים אחד על השני בתחושת חוסר אונים. "סתו פצועה במצב קשה" הוא אמר, משפט שמצד אחד קשה אך מצד שני נותן עוד תקווה. ישר החלטנו לעזוב את המשחק ולהתקדם לכיוון האוטו. החלטה קלה אך כל אוהד אמיתי יבין כמה היא קשה.
בראש שלי הייתי בטוח- 'טוב הוא עובד עלינו, זה בדיחה אנחנו נגיע הביתה וסתו תתקשר וכולנו נצחק חוץ ממני, שלא אסלח להם שבגללם הפסדנו את המחצית השנייה'. בדרך לאוטו שומעים את הקהל מריע, 'שמנו גול אנחנו מובילים' אני אומר לאבא בניסיון להקליל את האווירה אבל הוא, לא מניד עפעף.
בדרך הביתה מחפשים את המספר של משרד החוץ וחברת הביטוח. מנסים להתקשר לכל מקום שיוכל לסייע לנו בלדאוג לה ולהביא אותה לארץ כמה שיותר מהר. תוך כדי חושבים איך ומתי לספר לאמא מה קרה. הגענו הביתה והחלטנו לא להחנות בבית כדי שאמא לא תדע שהגענו ותבין שמשהו לא בסדר. עדיין לא סיפרנו לה. ממשיכים בטלפונים, אני עם משרד החוץ וחברת הביטוח, ואבא עם מייק מנסה להבין מה קורה בסנטוריני. בו זמנית אחותי עדן ובעלה מחפשים טיסות לשם, כדי שנוכל להיות לצד סתו ברגעים הקשים האלה. מי חשב שתוך זמן כל כך קצר כבר לא יהיה למי לטוס?
"אבי הם מתחילים בהחייאה" אני ואבא מסתכלים אחד על השני במבט של לא יכול להיות, אני מרגיש שאני לא יכול לעמוד על הרגליים, מקבל זרמים מוזרים כאלו בכל הגוף. ולא מבין איך אבא בכלל יכול לעמוד כשהוא מנהל את השיחה הזאת אז אני מכריח אותו לשבת ולשתות מים. תוך זמן קצר הוא הודיע שההחייאה לא צלחה. היא מתה. המבט של אבא באותו הרגע זה מבט שלא אשכח בחיים. זה חלום זה לא אמיתי, אבל גם בשביל חלום זה אכזרי מידי. בשביל להודיע לאמא אבא נכנס עם מתנדבי מד"א ועם כדור הרגעה בחסות דודה ובת דודה שלי, לא ידענו איך היא תקבל את זה והיינו חייבים קצת ביטחון בערב חסר וודאות שכזה. כמה זה אירוני שכמה זמן לפני שזה קרה סיפרתי שבחיים לא ראיתי את אבא בוכה, הנה סוף סוף ראיתי. באותו ערב פעלתי כמו רובוט חסר רגשות, ניסיתי לעשות הכל למען המשפחה ולמען סתו. דמעה אחת של בכי לא ירדה לי בלילה ההוא, לא של אושר בגלל המשחק ולא של אבל בגלל סתו.
באותו ערב מכבי ניצחה 3-1, אבל אני, אבא, וכל העולם -הפסדנו את סתו.
