חברים ומשפחה מספרים

לא ייאמן שעברה כבר שנה שאת לא פה. שנה שלמה, 52 שבועות, 365 ימים, 21,900 דקות שאת לא פה. שנה שלמה, שאני לא יכולה להתקשר אלייך בדרך הביתה בשביל לשאול מה קורה. שנה שלמה, שאנחנו לא שולחות אחת לשנייה פריטים יפים מאדיקט/איתי ברנד. שנה שלמה, שאנחנו לא מתכננות לנו דייט כיפי במקום טעים. שנה שלמה, שאני לא שו

יום שני ה8/5. בבוקר עוד דיברת עם אמא בוידאו ואני מסתכל מהצד, מציק כמו תמיד. מי ידע שזאת תהיה הפעם האחרונה שאציק לך. בערב היה יום חג מבחינתי, מכבי חיפה נגד היריבה הגדולה מתל אביב, פוטנציאל למשחק האליפות. מי ידע שמשמחה כזאת גדולה, יכול להגיע עצב כזה עצום. כבר שנים שאני ואבא מנויים ומכורים למכבי חיפה

כשפגשתי את ניב, הדברים הראשונים ששמעתי ממנו היו על סתו ועדן (ויולי כמובן). בעיניים מלאות בגאווה הוא סיפר על סתו, העלה אותה בכל מיני שיחות בכל מיני הקשרים, תמיד בחיוך. אני זוכרת שישבתי והקשבתי לו, וחשבתי לעצמי איזה מן אחות היא סתו, אם ניב ככה מספר עליה בעיניים נוצצות, בטח היא עושה משהו טוב, בטוח שה

11 בדצמבר, היום השלישי שלי ושל סתו בלונדון, כל הימים עד היום בהירים יחסית, קפוא בטירוף עם מינוס מעלות אבל די שמשי. בבוקר הלכנו לארמון לראות חילופי משמרות, בדרך על הדשא מן שכבה לבנה ספק שלג ספק ברד משהו לא ברור. מי חשב בכלל על שלג? אמרנו לעצמנו שזה בטח סתם כמו טל מהלילה. האמת היא שאני יכול לספור על